פרק יד
מועדי השנה באמצע שבעה
א. ערב יו”ט. ב. חול המועד. ג. ימים האחרונים של יו”ט. ד. מוצאי ימים האחרונים. ה. פסח. ו. תענית ציבור. ז. תשעה באב. ח. ערב ראש השנה. ט. ערב יום כיפור. י. חנוכה. יא. תענית אסתר. יב. פורים.
הערה כללית: אם קבר את מתו לפני החג, וישב שבעה (אפי’ שעה אחת) לפני החג, “הרגל מבטל שבעה” – פירוש – שאבלות שבעה נפסקת סמוך לכניסת החג. הימים טובים שמבטלים אבלות שבעה הם חמשה: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח ושבועות. ראה הפרטים להלן בפרק יט – רגל מבטל שבעה.
אבל בערבי יו”ט (עד סמוך לכניסת החג), בחול המועד (מאחר הקבורה עד כניסת ימים האחרונים של החג), בחנוכה, בפורים, בשושן פורים ובתעניות צבור – ה”שבעה” עדיין נמשכת, וכדלהלן:
ס”א. ערב יום טוב
א. כל עניני אבלות נוהגים כמו ערב שבת עד סמוך לכניסת החג. ראה הפרטים להלן בפרק יט – רגל מבטל שבעה.
ס”ב. חול המועד
א. מהקבורה עד אחר הימים האחרונים של החג – נוהג אבלות רק בדברים שבצנעא[1]. ולכן אחרי ההלווי’ – אם הוא אבל על אביו ואמו, מסיר מעליו הבגדים הקרועים, ולובש בגדי החג, ואחרי החג ילבוש עוד הפעם את הבגדים הקרועים למשך ימי השבעה[2].
ב. בנוגע לעבוד בחנות בחול המועד אחר הקבורה – יעשו שאלת חכם[3].
ג. מותר להתרחץ במים חמים לכבוד שבת חוה”מ ובערב יו”ט האחרון[4].
ס”ג. ימים האחרונים של היו”ט
א. המנהג הוא להקל בלימוד התורה ביו”ט אחרון שבין הקבורה להתחלת שבעה[5].
ב. שליח צבור קבוע מותר לו לעבור לפני התיבה, מכיון שאם לא יעשה כן, נחשב לאבילות בפרהסיא[6].
ג. נשיאת כפיים: האבל אינו נושא כפיו ביום-טוב[7] (וצריך לצאת מבית הכנסת לפני ‘רצה’).
ד. אמירת ‘לחיים’: מותר, כי לולא כן הרי זה אבלות בפרהסיא[8].
ה. לימוד התורה: מותר בלימוד התורה אבל לכאו’ אינו כדאי שיעלה לתורה[9].
ו. ספירת העומר: רב העיר וכיוצא בזה, שדרכו לספור ספירת העומר בצבור, הוא ממשיך במנהגו מכיון שאם לא יעשה כן, נחשב לאבילות בפרהסיא[10].
ז. שמחת תורה: יכול לעלות לתורה. אבל אם הוא חתן תורה ומת לו מת בסוכות לא ילך לאותו ביהכ”נ אלא לביהכ”נ אחר וימנו אחר תחתיו[11].
ס”ד. מוצאי ימים האחרונים
א. השבעה מתחילה לאחר החג, דהיינו אחרי תפילת ערבית (וכוס של ברכה) של אחרון של פסח ושמחת תורה[12]. וראה לעיל בחלק ד פרק ב’ איך משערים השבעה ימים.
ב. האבלים על שאר קרובים (לא על אב ואם) שעדיין לא קרעו צריכים לקרוע קריעה[13].
ס”ה. פסח
א. מכירת חמץ: מותר לאבל למכור חמצו (ואין זה נקרא מו”מ)[14].
ב. בדיקת חמץ: האבל בודק החמץ שבביתו, ואם יש לו מקומות אחרים ימנה שליח[15].
ג. ערב פסח: הסיום: אסור ללכת לסיום מסכת, אבל יש מקילין אחר חצות[16] (שאז נגמרת האבלות – כדלהלן סעיף ה’). ואם מישהו עושה סיום בבית האבל יש מקילין אפי’ קודם חצות[17]. אם האבל בעצמו רוצה לסיים מסכת (ואינו רוצה לאכול בשחרית[18]), יסיים אחר חצות[19].
ד. ביעור וביטול החמץ: יעשה מדורה ליד ביתו (או יבער קצת בביתו ע”י השלכה לשירותים וכיו”ב והשאר ישלח ע”י שליח למדורה) ויאמר נוסח הביטול.
ה. חצות: אין אבלות נוהגת אחר חצות מזמן שחיטת הפסח ולמעלה[20].
ו. ימים האחרונים של פסח – ראה לעיל בסימן ג’.
ס”ו. תענית ציבור
א. חייב להתענות. התפלות – ראה לעיל בפרק ט’ – עניני תפלה.
ס”ז. תשעה באב
א. מותר ללכת לביהכ”נ בלילה וביום עד אחר הקינות[21].
ס”ח. ערב ראש השנה
א. מותר ללכת לביהכ”נ לסליחות ואומר תחנון בסליחות[22]. ואז יכול גם להתפלל שם עם הצבור[23].
ס”ט. ערב יום-כיפור
א. מותר לרחוץ בחמין ולטבול, אלא דיש לאחר כל מה דאפשר שיהי’ סמוך לחשיכה, ושאר דיני האבלות כישיבה על כסא נמוך וכו’ צריך לנהוג עד הלילה[24].
ס”י סוכות
א. סוכה: אבל חייב בסוכה אפילו ביום הראשון לאבלות[25].
ב. הושענות: האבל אינו מקיף את הבימה עם הד’ מינים[26]. רב העיר שדרכו לילך בראש השורה של אמירת הושענות (ואם לא ילך זה יהי’ אבלות בפרהסיא) מותר לו לנהוג כמנהגו[27].
ג. שמחת בית השואבה: האבל אינו משתתף בריקודים ומחולות[28].
ד. תיקון ליל הושענא רבה: מותר לאבל לאמרו[29].
ה. ימים האחרונים: ראה לעיל בסימן ג’ ס”ה.
סי”א. חנוכה
האבל מדליק נרות ומברך שהחיינו[30].
סי”ב. תענית אסתר
מחצית השקל: בתענית אסתר חייב במחצית השקל[31].
סי”ג. פורים
א. מצד אחד פורים אינו מפסיק האבלות (כמו שאר הימים טובים), אבל לאידך – אין אבלות נוהג בי”ד וט”ו רק דברים שבצינעא[32]. ולכן:
1. נועל מנעליו.
2. לובש בגדי שבת.
3. יושב על גבי ספסל (או כסא רגיל) משתחשך[33].
4. אבל מותר לנחם את האבלים[34].
ב. בלילה: אם יש לו מנין בביתו יתפלל בביתו ויקרא את המגילה בביתו. אם אם אין לו מנין בביתו, יתפלל בביתו וילך לבית הכנסת לשמוע המגילה. ביום – יכול ללכת לבית הכנסת להתפלל ולשמוע מקרא מגילה[35] אבל לא למנחה וכו’[36].
ג. מגילה: לא יקרא את המגילה בעצמו אבל אם אין אחר בקי כמוהו פשוט דיכול לקרות[37] ומברך שהחיינו.
ד. משלוח מנות: חייב במשלוח מנות (ויכול לשלוח לב’ או ג’ מרעיו ולא יותר[38]). אבל לא שולחים אליו[39] אבל אם שלחו אליו מותר לקבלם ואין צריך להחזירם[40].
ה. מתנות לאביונים: אבל חייב במתנות לאביונים[41].
ו. שושן פורים: אינו נוהג אבילות בפרהסיא (ומ”מ עולה לו למנין שבעה כמו שבת[42]), ולכן מותר בנעילת הסנדל ולישב על ספסל וללבוש בגדי יו”ט[43] אבל לא ילך לבית הכנסת להתפלל וכן לכאו’ אל יצא מהבית[44]. ומותר לנחם את האבלים[45].
[1]) ד”ח קעח. נ”ע פי”ט ס”א.
[2] ראה חוה”מ כהלכתו פי”ב סל”ב.
[3]) ראה ד”ח קעח. וראה פ”ת סתקמ”ח ס”ב ובחוה”מ כהלכתו פי”ב סל”ג-ד אופני ההיתר.
[4]) נ”ע פי”ט סי”א. פ”ת סתקמ”ח ס”ד.
[5]) פ”ת סתקמ”ח ס”ד.
[6] חוה”מ כהלכתו פי”ב סל”ז.
[7]) נ”ע פי”ח סי”ז. חוה”מ כהלכתו פי”ב סל”ח.
[8]) המלך במסיבו ח”ב ע’ נז.
[9] חוה”מ כהלכתו פי”ב ס”ל.
[10] חוה”מ כהלכתו פי”ב סל”ז.
[11]) ד”ח רלד.
[12]) תורת מנחם – מנחם ציון ע’ 372.
[13]) רמ”א סש”מ סל”א. ד”ח קעח. נ”ע פ”י סח”י.
[14]) נ”ע פי”ז ס”א.
[15]) נ”ג ח”א פקכ”ד ס”א.
[16]) ד”ח ריד.
[17]) נ”ע פ”כ ס”י.
[18]) נ”ג ח”א פקכ”ד ס”ז.
[19]) נ”ע פ”כ ס”י.
[20]) ד”ח ריז.
[21]) לוח כולל חב”ד. וראה נ”ע פכ”א סי”ז.
[22]) לוח כולל חב”ד.
[23] ראה מטה אפרים סתקפ”ב סכ”ב
[24]) ד”ח קס משו”ע אדה”ז סתר”ו סי”ד. וראה בארוכה בתורת מנחם – מנחם ציון ע’ 103 ואילך.
[25] חוה”מ כהלכתו ע”פ שו”ע אדה”ז סתר”מ סי”כ וכו’. וראה שם באריכות אם אינו יכול להסיר האבלות מלבו מתי פטור מן הסוכה.
[26] ספר המנהגים ע’ 78.
[27] חוה”מ כהלכתו פי”ב סמ”א.
[28] חוה”מ כהלכתו פי”ב סמ”ב.
[29] חוה”מ כהלכתו פי”ב סמ”ג.
[30]) נ”ע פי”ח סל”ד.
[31]) נ”ע פי”ח סס”ג.
[32]) ד”ח ריט.
[33]) נ”ע פי”ח סס”ג .
[34] נ”ע פכ”א ס”ז. וראה הביאור בגשה”ח פ”כ ס”ה ס”ב שמחלק בין “אבילות בפרהסיא” ל”ניחום אבלים”, שהאשכנזים אינם מנחמים אבלים בשבת, אבל כן מנחמים בר”ח חנוכה חוה”מ ופורים במכ”ש שעושים השןרה אחרי הלוי’ וכו’ עיי”ש.
[35]) נ”ע פט”ז סי”א. נ”ג פורים פרק עח.
[36]) נ”ג ח”א פקכ”ג ס”ז.
[37]) ד”ח רמ.
[38]) נ”ג ח”א פקכ”ג סי”א.
[39]) שו”ע או”ח סתרצ”ו ס”ו.
[40]) פ”ת סתרצ”ו ס”י.
[41]) נ”ע פי”ח סס”ג.
[42]) ד”ח ריט.
[43]) נ”ג ח”א פקכ”ג סכ”ב.
[44]) ראה נ”ג שם ונ”ע פט”ז סי”ב ופ”ת סתרצ”ו הערה 27.
[45] נ”ע פכ”א ס”ז. וראה הביאור בגשה”ח פ”כ ס”ה ס”ב שמחלק בין “אבילות בפרהסיא” ל”ניחום אבלים”, שהאשכנזים אינם מנחמים אבלים בשבת, אבל כן מנחמים בר”ח חנוכה חוה”מ ופורים במכ”ש שעושים השןרה אחרי הלוי’ וכו’ עיי”ש.