ר”ח תמוז תשע”ד
פרק ד
איפה יושבים שבעה
א. בבית הנפטר/ת. ב. אין מספיק מקום. ג. אם אין מנין. ד. אין אבלים.
א. בבית הנפטר/ת: האבלים יש להם להתאבל במקום שיצאה נשמתו של המת כי באותו מקום נפש המת מתאבלת, ובמקום הזה צריכים המנחמים ליתן לו תנחומין. ומצוה להתפלל במקום הזה בעשרה שחרית מנחה וערבית, אפי’ אם אין שם אבל בבית הזה[1]. המנהג הפשוט הוא, שיושבים שבעה בביתו של הנפטר/ת, אפי’ אם נפטרו בבית הרפואה או בדרך וכו’. [מי שאינו יכול לבוא למקום הנפטר/ת, יושב במקומו הוא].
ב. אין מספיק מקום: אם אין מספיק מקום לכולם לישון וכו’ מותר לצאת בלילה ללכת למקום אחר לישון[2] ולחזור בבוקר. [וגם שם צריך לכסות המראות והתמונות[3] כדלהלן בפ”ה בתחילתו]. האבל אינו יוצא יחידי בלילה כי צריך שמירה[4].
ג. אם אין מנין: מנהגינו שהאבל אינו יוצא מביתו בחול לבית הכנסת אפי’ אם אין לו מנין בביתו[5]. לאידך מובן, שבמקום שהאבל בין כך לא ישב כדבעי וכו’ [כי עדיין אינו שומר תומ"צ כדבעי] ישנם שיטות המקילים לאבל ללכת לבית הכנסת[6] [ואולי עדיף שיעשה כן וד"ל]. וראה להלן בפרק ט – עניני תפילה הפרטים בזה.
ד. אין אבלים: מי שאין לו מתאבלים – מ”מ מצוה להתפלל שחרית מנחה וערבית במקום שמת שם כי יש בזה נחת רוח לנשמה. ולכן מי שאין לו מתאבלים יכול לומר קדיש אפילו איש אחר, ורצוי שהאחר יהי’ שכיר בא בשכרו, וכתב המג”א ששמע מהב”י שיותר זכות לשכור בשכר משיאמר איש קדיש בחנם[7].